יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

צילום משפחתי


 לפני כל צילום אני מתרגשת. יש לי קצת פרפרים בבטן. איך תהיה האינטראקציה ביני לבין המצולמים, איך תהיה התקשורת בינם לבין עצמם. אפשר לומר המון על משפחה דרך צילום. על היחסים בין בני המשפחה. לרב המצלמה אינה משקרת....נכון, לא תמיד כל בני המשפחה משתפים פעולה באותה המידה, יש כאלו יותר פתוחים המרגישים חופשי מולי ומולה (המצלמה), יש כאלו שהמצלמה גורמת להם לפחות בהתחלה מבוכה רבה...פה המקום שלי להפשיר את הקרח, להוריד את המחסומים. צילום בעיניי הוא תהליך. הוא קורה לאט לאט. לרב התמונות שצולמו בתחילתו לא תהיינה דומות לאלו שצולמו כשהמחסומים הורדו. זו הסיבה שאינני עומדת עם סטופר בנוגע לזמן הצילום. נותנת את הזמן בכדי שהדברים יקרו. 
במקרה זה מדובר בצילום משפחתי לרגל בר מצווה של הבן הבכור. מכיוון שאני  מכירה את המשפחה באופן אישי, ההתרגשות היתה מהולה בהרבה שמחה....
הם הגיעו אליי בשיש בבקר עם מזוודה גדולה והמון חיוכים. בילינו כמה שעות נפלאות ביחד, במהלכן גיליתי עוד כמה פרטים נוספים על כל אחד מבני המשפחה המקסימה הזו. חלק מהגילויים קורים רק כאשר אני מתבוננת בתמונות אחר כך בשקט על המחשב בתם הצילומים. אני חייבת להודות שלרב אני מתאהבת קצת במצולמים שלי....מרגישה אליהם קרבה גדולה יותר לאחר מכן. כאילו השאירו אצלי פקדון ששמור רק לי. ביני לבינם. 
כאמור התהליך היה מהנה במיוחד גם לי ואני חושבת שגם להם. 
אתן קצת לתמונות לדבר בעד עצמן.

כמה אהבה מורעפת על הילד הביישן, הרגיש והמקסים הזה.....


לפעמים קצת יותר מדיי




רגעים מקסימים של צחוק....


 והרבה אהבה.....







 ורגעים מצחיקים של אמא ובת...שהאמא נראית גם קצת כמו ילדה.....






 נהיה כנים, לא כל הזמן היו רגעי אושר, כמו בחיים האמיתיים, היה גם תסכול ובכי. ואני חייבת להודות שאני הכי אוהבת את הרגעים הללו בצילום כי הם כל כך אותנטיים...


 וכמה תמונות של כולם ביחד....



אז המון המון ברכות ואיחולים...שתשארו בריאים ,מאושרים וצוחקים תמיד....

יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

גלגולו של בגד


 בגדים בניחוח נוסטלגי המתרפקים על התקופה של פעם מעוררים אצלי געגוע, וגם את הדמיון. יש משהו קסום ורומנטי בעיניי בבגד שהיו לו חיים (גלגולים ) קודמים. בניגוד לקולקציות המסחריות בחנויות הדומות לעיתים זו לזו, פריטי הוינטג' נדירים ומיוחדים. לכל בגד סיפור חיים משלו, כמובן שאיני יודעת אותו אבל הוא מיד מעורר אצלי את הדמיון אני יכולה להמציא לו סיפור משל עצמי. (לעיתים אני מפליגה איתו עד לארצות רחוקות). 
את חנות הליגה למניעת מחלות ריאה ושחפת, הכירה לנו המורה לתפירה של ביתי לפני מספר חודשים, כשראתה את הסגנון האהוב על ביתי. היא רמזה לה שכדאי לה לפקוד את המקום מכיוון שנראה לי שתמצא בו עניין. הרבה זמן זממנו על המקום, כיוון שבעבר היה פתוח רק בבקרים לקח זמן עד שהגענו. זה מסוג המקומות שכשאתה נכנס אתה מגלה כאילו מצאת אוצר. 
המקום בו מתממש בכל רגע המשפט: "זבל של אדם אחד הוא האוצר של האחר". בדיוק כמו ברהיטים ישנים.....
נכון אני יודעת שחלקכן/כם (כן כן גם בנים אני רואה שם), נרתעות מהמחשבה ללבוש בגד "ישן", "משומש", "של סבתות", שמישהו לא חפץ בו יותר. אני בדיוק להיפך, אני מוצאת בזה מלא קסם. כך אני יכולה למצוא פריטים ייחודיים שלא יהיו לאחרות. 
נכון חדוות קניה לא כל אחת תמצא במקום....בכל זאת לא מדובר בחנות חדשנית מעוצבת ומהודרת במרכז העיר, אלא בחנות (באזור מגורים ברחובות) גדולה ועמוסה בפריטים רבים מכל הסוגים והמינים. מסודרת בסדר רב (עליי לציין), ומיועדת לכל שכבות האוכלוסיה על סוגיה. מאנשים שהפרוטה לא מצויה בידם וכך הם יכולים להתחדש בפריטים שונים במחירים מצחיקים ועד לנערות ונשים חובבות אופנה שמחפשות אחר בגד ייחודי. אכן צריך להצטייד בסבלנות כשמגיעים לשם, בכדי לנבור בכל הבגדים, כדאי גם להיות מצוידים במעוף ודמיון לזהות פוטנציאל בבגד.....בין ערימות הבגדים האינסופיות. 
מסתבר שהעמותה הזו של הליגה למניעת מחלות ריאה ושחפת קיימת שנים רבות, כך גם החנות. אנשים מגיעים אליה עם שקים גדולים ותורמים את כל מה שאין להם בו צורך. המחירים בחנות נמוכים מאד וכל הכסף ממכירתם של הפריטים בחנות הולך לתרומה למחקר למניעת מחלות ריאה ושחפת. אני לרב נכנסת לשם עם שקים לתרומה מצד אחד ויוצאת עם רכוש אחר שקניתי מצד שני. (משמע תורמת פעמיים בכל ביקור) מאז שהכרתי את החנות אני מרבה לפקוד אותה לעיתים קרובות, המלאי מתחדש כל הזמן, ומכיוון שהיא כל כך עמוסה, בכל פעם ניתן לגלות פריטים אחרים שלא ניגלו לעין בפעם הקודמת. יש סיפוק אדיר בלקנות שם בחנות בעיניי, (את גם תורמת לאיכות הסביבה, גם תורמת למניעת מחלות , גם מקבלת בגד עם סיפור חיים, גם מעודדת את היצירתיות שבך לזהות את הפוטנציאל של הבגד וגם המחיר הוא ממש ממש נמוך. להראות לבוש היטב במחיר שכזה ובקניה שכזו בעיניי מספקים שבעתיים מאשר להיכנס לחנות אופנתית בקניון. יש לי כבר אוסף פריטים די רציני משם. כך אני מעשירה לי את מלאי הבגדים לצילומים (אלו הם האקססוריז שלי) יש לי כמה רעיונות להפקות אופנה ביתיות על הכוונת.....
חולצה לבנה שנקנתה שם קיבלה אצלי כבוד רב בצילומים בתוספת מצולמת יפיפיה שכבר הצגתי בפניכם בפעם הקודמת, הפעם התדמית קצת שונה....והרי הם לפניכם. 







יום שני, 9 בדצמבר 2013

כל אחד והונוס שלו



 כצלמת אני אוהבת להתבונן באנשים, תרה אחרי פרצופים מעניינים. מענינים אותי דוקא האנשים "הרגילים" שמסביבי (פחות הדוגמנים המקצועיים). האמת שזה סיפור קצת מצחיק איך גיליתי את היפיפיה הזו. ביום השואה (אני אפילו לא בטוחה שהאחרון אולי אחד לפני), נסעתי לבית הספר לשמוע את ביתי שרה בטקס. נכנסתי לאולם הספורט שהיה עמוס לעייפה בתלמידי תיכון משלוש שכבות גיל שונות. התישבתי, כוונתי מצלמה לעבר הבמה (דווקא וידאו הפעם) וחיכיתי שהטקס יתחיל. מכיוון שהגעתי טיפה מוקדם , ישבתי משועממת וחיכיתי בסבלנות. מסביבי המולה של בני נוער שנכנסו אל אולם הספורט לבושים כולם בחולצה לבנה עם סמל  בית הספר כיאה לטקס יום השואה. רב הילדים כבר היו ישובים על הכסאות ועדיין הטקס לא התחיל....התחלתי להתבונן סביב. נערים ונערות מכל הצבעים והמינים. פתאם איזה שתי שורות אחורה באלכסון אליי ראיתי אותה. נערה לבושה בחולצת בית ספר לבנה כמו מאות הנערים והנערות שמסביבה ובכל זאת היה בה משהו אחר, כמו הילה סביב הראש, היא בלטה לי בעין בין כל ההמון הזה. נערה צעירה יפיפיה (שנראה היה כאילו לא מודעת בכלל ליופיה- ואת זה אני הכי אוהבת) עם מראה קלאסי כאילו לקוחה מתוך אחד מציורי הרנסאנס (התקופה שאני הכי הכי אוהבת באמנות).  היא  הזכירה לי את ונוס של בוטיצלי.....משהו במבנה המאורך של הפנים, בשיער, בצבעים.....
בינתיים הטקס התחיל ונהיה שקט בקהל. 
טוב "איך אני מבררת מי זו הנערה הזו?" אני שואלת את עצמי......
הכי הגיוני זה לשאול את הבת שלי.
קצת בעיה בהתחשב בעובדה שהיא עומדת כל הטקס על הבמה ושרה. קצת התביישתי בעצמי בכך שבמקום להיות עסוקה כל כולי בטקס, אני עסוקה באיך אני מבררת מי זו ונוס שלי......
תם הטקס.
הבת שלי שרה מקסים, וונוס נעלמה כלא היתה. החמאתי לביתי ונסעתי הביתה. 
בצהרים חזרתי לבית הספר לאסוף את ביתי. בעודי יושבת באוטו ומחכה, אני רואה את ונוס יוצאת מבית הספר.
אמרתי לעצמי: "זו הזדמנות שלך לתפוס אותה...תגשי אליה" , במחשבה שניה:
 " הבת שלי שלומדת באותו בית הספר תתכחש אליי ולא תכיר בי יותר אם אעשה כזה מעשה". עוד רגע של העמדה על כף המאזניים מה יותר חשוב: לצלם את ונוס ולעשות בושות לבת שלי, או לתת לונוס ללכת הלאה אבל להיות אמא למופת. בחרתי באפשרות השניה....וונוס הלכה פרחה לה. 
בינתיים ביתי נכנסת לאוטו. "תקשיבי אני אומרת לה: בטקס ראיתי בחורה יפיפיה שאני חייבת לצלם. היא נראית כמו ונוס של בוטיצלי...זה כמעט התאור היחיד שיכולתי לתת עליה. את חייבת לברר מי זו." אמא, מוחה ביתי איך את רוצה  שאדע למי את מתכוונת, ועוד היו באולם שלוש שכבות גיל....". ועוד אני מספרת לביתי על המעשה אצילי שעשיתי שלא ביישתי אותה ולא ניגשתי אל ונוס שלפני כמה רגעים חלפה על פני המכונית שלי. 
נסענו הביתה.....
עבר מלא זמן ולא הצלחתי למצוא את ונוס. 
כעבור כמה חודשים, הבת שלי קוראת לי בהתרגשות למחשב: "אמא בואי מהר, מצאתי לך אותה". ופותחת דף פייסבוק של ילדה מבית הספר. "זו היא" היא אומרת בבטחון . אני מסתכלת בתמונות, ואני אומרת לה: "זו לא היא". ועוד הבת שלי בשלה, מתווכחת איתי (וכזכור לכם היא בכלל לא ראתה אותה ולא יודעת במי מדובר), אמא היא אומרת בבטחון...זו חייבת להיות היא. תסתכלי טוב. ואני שכבר עבר כל כך הרבה זמן ופתאם אני כבר לא כל כך בטוחה שאני זוכרת בודאות איך היא נראית כמעט משתכנעת ואומרת כן. 
ושוב עובר עוד המון זמן....ושוב קריאות נרגשות מכוון המחשב :"אמא תנחשי מה? הפעם באמת מצאתי לך אותה" ואני הפעם כבר בפחות התלהבות מגיעה לחדר המחשב לצפות בתמונות. 
הפעם - זו באמת היא. 
טוב אני אומרת לביתי "את מכירה אותה?". "לא ממש" היא עונה, "אני רק יודעת שהיא לומדת שנה מתחתיי ואיך קוראים לה....."
רגע מתלבטת ביני לבין עצמי...איך אני אצטייר בפניה אם פתאם אפנה אליה בעצמי ומבקשת את התווך של ביתי. אולי כך היא לא תיבהל אם אפנה אליה ככה פתאם. וביתי מסכימה לתווך. אבל לי זה נראה קצת מוזר פתאם לפנות אליה ישירות.....ואני נוטשת לעת עתה את הרעיון. ושוב עוברים כמה חודשים. 
ויום אחד אני מחליטה לפנות אליה והיא נענית בשמחה.....ואנחנו קובעות שמתישהו בחופש הגדול זה יקרה.....והחופש הגדול עובר וזה לא קורה. 
ואז אני מבינה שכדי שדברים יקרו חייבים לתכנן ולקבוע אותם מראש . ואנחנו קובעות לחופש חנוכה. ולי יש המון תכנונים עליה. אבל אני מחליטה שלפני כל התכנונים, הפעם הראשונה תהיה כמו טסט. שאראה איך היא מצטלמת, בכל זאת לא מדובר במישהי שרגילה לעמוד מול מצלמה. והיא בעצם בכלל לא מכירה אותי וזה די מביך. 
ואני מצלמת במשך כמה שעות. ונהנית מכל רגע. ונראה כי על אף שלא הצטלמה מעולם היא יודעת את העבודה. ואני כמעט ולא צריכה להנחות אותה. תענוג צרוף. 
וזו אחת מהסדרות שיצאו לי: שתתרשמו גם אתם.....ויש עוד כמה סדרות שונות זו מזו, אעלה סדרות נוספות בהמשך. וזהו נראה לי שדיברתי מספיק ולתמונות יש הרי את הכח שלהן, אז הרי היא לפניכם. מה אתם אומרים???
ומה שהכי משמח אותי בכל הסיפור זה השינוי שחל בי: זה אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים אם הייתי מעזה ככה לפנות לזרים? התשובה היתה בחיים לא.....והנה אני מפתיעה את עצמי בכל פעם מחדש.....










יום שישי, 29 בנובמבר 2013

תבונת כפיים





פעם כשהיתה חגיגת יומהולדת לילד מהגן היינו יורדים למטה עם אמא לרחוב לחנות השכונתית וקונים בה מפית מרובעת לבנה עם הדפסה לקינוח אף או ספרון ריבועי מתנה בגודל של 10 על 10 בכריכה רכה. לובשים את החולצה החגיגית היחידה שיש לנו בארון ואצים רצים בהתרגשות ליומהולדת. היומהולדת היתה נחגגת לרב בסלון של ילד/ילדת היומהולדת, היינו עושים תחרות השחלת נר לבקבוק זכוכית שקשור לנו למתניים ועוד משחקים בסגנון, שותים קצת פטל אוכלים קצת ממתקים והולכים הביתה עייפים ומרוצים. 
היום אין כמעט יום הולדת בלי מפעיל ופירוטכניקה ולא חשוב באיזה גיל. 
המתנות הצנועות והקטנות ששימחו כל כך את ילדי יום ההולדת הוחלפו בשקיות פלסטיק גדולות שניקנו תוך כדי שיטוט בקניון, וילד /ילדת היומהולדת כבר גמרו להתרגש מזמן משפע הקופסאות או השקיות המחכות להם בסיום היומהולדת. 
שפע הגירויים הללו מסביב כבר גורמים להם לא להתרגש מכלום. עם מה כבר אפשר להפתיע???
ומה עם ה"חגיגה" (בהא הידיעה), כשילד או ילדה מגיעים למצוות???
אני את שלי חגגתי בחצר גן הילדים בו ביליתי בשנות ילדותי כשהייתי בת 3-4 (עם פטל, ממתקים ושירי דיסקו מתנגנים ברקע). 
פעם קבלנו ספרים במתנה.
ומה היום? היום אמא/אבא מכניסים שטר כסף או צק למעטפה ורצים מהר להספיק להביא את הילד/ה להסעה שתיקח אותו/ה ואת שאר הילדים לאולם הארועים. שלא יפסידו את ילדת בת המצווה יוצאת  מהצדפה, או יורדת עם חוטים מהשמיים. 

אני לא יודעת מה אתכם אבל אני מתגעגעת לפשטות, לימים בהם התרגשנו מכל מתנה שקבלנו. לימים בהם התרגשנו מהציפייה לבגד חדש שייקנו לנו. שלא לדבר על כאלו שתפרו לנו במיוחד....לדוגמא שמלת יומהולדת. 
עכשו תבינו את ההתרגשות שלי מהספר הזה שהביאו לי אימי או אחי (פשוט לא זוכרת) אחרי שנתקלו בו בבית הוריי. 
"תבונת כפיים" שמו, 1+10+100 משחקים, שעשועים, חפצי נוי ותועלת. לחגים, למתנות, ללימודים, לשעות הפנאי למשק הבית. (כן כן כל זה כתוב על הכריכה עם עוד צילומים...תראו בהמשך בעצמיכם) בעריכת מרגלית עקביא, הוצאת ספרים נ. טברסקי, חברה בע"מ. נדפס בישראל בנובמבר 1956. 
בספר כתובה הקדשה: איריס במלאת לך י"ב שנים שאי ברכתינו עלי והצליחי מאחלת משפחת בנרף"




 ההקדמה....




איריס זו אמא שלי ואת הספר הזה היא קיבלה כמתנת בת מצווה מחברים טובים של המשפחה. מתוך דפדוף בספר נראה כי הודפס בשנת 1956, משמע היה ספר עדכני וחדשני לתקופתו. (חם היישר  מבית הדפוס)
אני מתגעגעת לשפה המליצית משהו, לימים בהם לשפה הכתובה היה הרבה כבוד. שימו לב מה כתוב בהקדמה : "התשוקה ליצור בידיים היא יצר עמוק הטבוע בנו מגיל צעיר ביותר. ניטיב לעשות איפוא, אם נלמד לכוון תשוקה זו למסלול של עבודת כפיים נבונה, מועילה, מהנה ומפנקת גם יחד. כי הכנת צעצוע או כלי משחק גורמת לנו עונג לא פחות מקנייתם והשימוש בהם. עונג רב הוא ליצור דבר מפסולת. מתנה עשויה בידי נותנה ערכה רב ממתנה קנויה. 
זו היא מטרתו של אוסף זה: לשמש מקור מוסמך של ידיעות והסברות למלאכת כפיים יוצרת. העבודות המתוארות באוסף זה ניתנות לביצוע בחברה או ביחידות ומחומרים זולים ביותר או חומרים שאפשר להשיגם חינם ממש. 




תקופתינו היא תקופת "למידה תוך כדי עשייה" וילדינו קונים את תבונת החיים מתוך תבונת הכפיים. יתרום נא ספר קטן זה למשאת נפשם הגדולה של מחנכי הדור בתחומו הצנוע." מ.ע. (מרגלית עקביא)
אז לכל בנות ובני דור "היוצרים והיוצרות" שלי....מסתבר שהיצירה העברית היתה פה הרבה לפנינו (ולא שלא ידענו את זה אבל נחמד תמיד להיזכר). אפילו מלפני בתיה עוזיאל. ואני אמרתי לעצמי שאני חייבת להכין לפחות משהו אחד לפי הוראות הספר הזה. תוך דפדוף בספר צד את עיני עמ' 164 ובו היתה כותרת "אפודה לשעת הערב" (אפילו הכותרת עם טעם של פעם) עם שרטוטים והסברים כיצד להכינה. החלטתי לראות אם הגיזרה היא בת הכנה. 

מה יצא מזה? לזה כבר תאלצו לחכות לפעם הבאה......נגמר הזמן לדיבורים עכשו העת למעשים.....שבת שלום


יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

נתפר באהבה


לרב אני אוהבת לצלם אנשים. 
לעיתים יוצא לי לצלם גם דוממים. ואם כבר דוממים אז לפחות לשלב אהבות נוספות שלי: עבודות בהן ניכרת תבונת כפיים שנתפרות באהבה והשקעה רבה. עם טעם של פעם, של פשטות. לא , במקרה הנוכחי לא מדובר בעבודות שלי, אלא של בחורה מקסימה בשם מיכל. שמשקיעה את נשמתה ואהבתה בכל פרט ופרט שהיא מכינה. בשרשרות הדגלים, בכריות המאורכות, בכריות נוספות ובכלל, בבובות המזכירות לי את משחק הילדות שלי מנייר בו הייתי מלבישה את הבובות קרטון שלי שוב ושוב ומקפלת את המרובעים הקטנטנים אחורה בכדי שהבגד נייר לא ייפול מהן. 
אז הרי לפניכם טעימה קטנטנה מהעבודות של מיכל. https://www.facebook.com/michal.semama?fref=ts 




תראו כמה עבודה והשקעה ניכרות בכל משולש קטן של דגל שמועמד ידנית. 


והלבבות שנגזרים אחד אחד...














המשך יבוא.....

יום שני, 18 בנובמבר 2013

שתיים


אני אוהבת לצלם אחים, אני אוהבת לצלם תאומים.....תאומים הם אחים אשר נולדו לאותה האם בהריון אחד. אחים תאומים היא תופעה מרתקת בעיניי. ילדים שנוצרו וגדלו יחד באותו הרחם, שנולדו יחד. מין הכפלה של הטבע. יש מין קסם מיוחד סביבם. במיוחד סביב התאומים הזהים ובכלל העיניים מייד נמשכות לתאומים כשרואים אותם חולפים ברחוב אי אפשר להשאר אדישים לתופעה המיוחדת הזו של הטבע. מערכת היחסים המורכבת בין תאומים מסקרנת אותי. כילדה  הסתכלתי על תאומים קצת בקנאה. תהיתי, האם כיף לגדול כשלצידך ילד צמוד נוסף שעובר איתך הכל...שותף שלך לכל אורך הדרך מההתחלה. אתה בעצם אף פעם לא לבד. האם אתה חש לפעמים בדידות? או שהאינטימיות והחברות הכל כך מיוחדת שנוצרת ביניכם מהווה עבורך עולם ומלואו ומספקת לך את כל מה שאתה צריך. לפעמים הוא כל כך דומה לך עד כי אי אפשר להבחין ביניכם. ומה עם הייחוד שלך? איך מוצאים אותו? ומה עם הצד האחר של התאומות...ההשוואה הבלתי פוסקת של החברה בעיקר: הוא / היא יותר גבוה/ה, יותר חכמ/ה, יותר מהיר/ה, יותר נחמד, יותר יפה בעיקר יותר או פחות. איך אתה מתמודד כילד עם ההשוואה הזו. עם התחרותיות הבלתי פוסקת הזו? איך אתה חי עם חלוקת תשומת הלב כל הזמן....עם הסימביוזה הזו....הרי אתה אף פעם לא לבד. האם אתה מוצא זמן להיות לבד? האם אתה רוצה להיפרד לעיתים מאחיך התאום? הרי ככה אף פעם לא ממש משעמם לך. האם יש לו תכונות שהיית רוצה להיות כמוהו? האם אתה מקנא בו? האם אתה מקנא בילדים יחידים? (שהתפתחו לבד בבטן בלי אף אחד לידם?) האם כתאום שגדל לתוך הסיטואציה הכל כך מיוחדת הזו אתה בכלל שואל את עצמך את כל השאלות הללו שאני שואלת כאדם יחיד? 

 


יש מין שותפות הדדית ביניכם, הוא/היא  לצידך כל הזמן כמעט, את/ה
מתבונן/ת בו.....


והוא/היא בך.....


ויש רגעים של קרבה וביחד......ואז אתה מבחין שעל אף ה"תפאורה" השונה (מרקם השיער השונה, הצבע, הנמשים), יש גם המון דמיון. 


הוא/היא מספק/ת לך המון תמיכה ובטחון שיש על מי להישען.....


עבור פרויקט צילום שלי תיעודי וייחודי, אני מחפשת תאומים/תאומות/שלישיות/רביעיות מכל הגילאים. 
אפשר לפנות אליי במייל sagithallel@walla.co.il או בנייד 0527275488. 

תודה שגית