תופרת ניירות

אני מודה, יש משהו ממכר בשיטוט האינסופי בבלוגים....את מגלה בלוג שמוצא חן בעיניך וחוזרת אליו שוב לבדוק מה התחדש, אם היצירה של אותה כותבת הבלוג לטעמך מיד את בודקת את רשימת הקריאה שלה וכן הלאה וכן הלאה....

כך מצאתי את עצמי במשך החודש האחרון מבלה כמעט כל דקה אפשרית בשיטוט..... נהנית מהיצירות המוצגות, נהנית מהכתיבה, נהנית מההדרכות ובעיקר נהנית מהעובדה שאני לא לבד בענין....שכן עד לפני חודש לא הייתי מודעת כלל לכך שיש בארץ קהילה כה גדולה של כאלו העוסקות כמוני בכל מיני תחומי יצירה....הייתי משוטטת בבלוגים מארצות רחוקות ותוהה הכיצד זה שאין כאלו בארץ (כנראה שחייתי בבועה).

פתאם מצאתי את עצמי שמרב שיטוטים איסופיים כבר חודש שלא תפרתי, צבעתי, גזרתי ובקיצור יצרתי, אז כן בהתחלה המצאתי לעצמי תרוצים: את לומדת את נפלאות המחשב (ובכוונה לא אפגין את בורותי הרבה בענין זה כי זה פשוט מביש ואפילו לא יאומן), את לומדת לתפעל בלוג, כותבת פוסטים לראשונה בחייך, את נכנסת לפורומים שונים ומכירה את "החומר" אבל כמה זמן התרוץ הזה תקף? מתי עושים לזה סטופ? דאגתי שאמצא את עצמי בעתיד הקרוב יושבת בקבוצת תמיכה ל"משוטטים אנונימיים".

ההיכרות הראשונה שלי עם עולם היוצרות היתה כשהגעתי במקרה בבוקרו של יום לפני כחודש ימים לבלוג של נתנאלה (מוזה ויצירה), הבנתי שזה עתה היא פתחה חנות (העיתוי היה מדהים) , לא התאפקתי וכעבור זמן קצר ( פחות משעה) כבר התיצבתי בחנות.....תארו את ההתרגשות שאחזה בי כשגיליתי חנות שכזו (רק להזכיר לא ידעתי שחנויות כאלו קיימות כלל בארץ לבושתי הרבה....) , ועוד להגיע אליה ממש בימי פתיחתה הראשונים...

רכשתי לי באותו ביקור ראשון בחנות את הספר השלישי של טילדה ( עכשיו אני מרגישה ממש בענינים כאילו שהכרתי את זה כל חיי , אבל את האמת רק בחנות עשיתי לראשונה הכרה עם הספר ).

הספר שכב לו מלפני חנוכה בחדר העבודה שלי בלי שיעשה בו שימוש מלבד דפדוף מלא התלהבות מהבדים, מהרעיונות....

אתמול החלטתי שזהו זה, הגיע זמן לנטוש את המחשב קצת לטובת עשיה....

כבר בחנות צדו עיני את אחד העמודים בספר בו מדריכים כיצד לעטוף ספר..... וזה הדבר שהכי התחשק לי לעשות...

מה שנותר היה לבחור בדים , לרוץ לחנות פיסות לקנות חומר מילוי ( או איך שקוראים לבד השמן והנדבק שמשתמשים בו לשמיכות טלאים) ולחזור לעבודה...

אני חייבת לומר שעל אף שהרעיונות ליצירה קיימים בראש כל הזמן, החשש שמא זה לא יצא ב ד י ו ק כפי שאני רוצה, או שבחירת הבדים והדוגמאות תהיה בדיוק בדיוק, מנטרלים אותי לא פעם ולא פעמים, כמובן שלזה מתלווה החשש שמעולם לא תפרתי פריט שכזה ובכלל אני מעדיפה הוראות בעל פה ובעברית.... כן כן הפרפקציוניזם לפעמים משתק....

אני קוראת עכשיו ספר של ד"ר טל בן שחר בשם: "אושר אפשרי". ד"ר בן שחר מכנה עצמו כ "פרפקציוניסט בגמילה", הוא טוען שעד כה לא הבין עד כמה רווחת תופעת הפרפקציוניזם. שרבים מהאנשים שהכיר וידע שהם פרפקציוניסטים כמוהו אולי לא תיארו את עצמם ככאלה, ואולי לא נחשבו לכאלה בעיני הסביבה, אך דרכי החשיבה והקיום שלהם התגלו ככאלו המאפינות פרפקציוניזם וכולם סבלו בדרך זו או אחרת מתוצאותיו המזיקות של הפרפקציוניזם. אני אמנם רק בתחילתו של הספר אך הוא מאד נוגע לליבי... הוא עורך השוואה בין הפרפקציוניסטים לאופטימליסטים....התכונה המרכזית המאפינת את הפרפקציוניסטים היא הפחד מכישלון. הפרפקציוניסטים מונעים מכוחו של פחד זה, דאגתם העיקרית היא ההימנעות מנפילה, מסטייה, מתקלה, מטעות. לעומתם האופטימליסטים גם הם אינם ששים להיכשל אך מבינים שאין דרך אחרת ללמוד ובסופו של דבר להצליח. הם מבינים שסטייה מהמסלול אינה דבר רע תמיד ולפעמים היא מציגה אפשרויות ומלמדת לקחים שלולא כן לא היו מכירים בהם. עבור האופטימליסטים הכישלון הוא הזדמנות לקבל משוב וללמוד ממנו....לא הלאה בפרטים ( כבר כתבתי די ....) ספר מענין ומעורר מחשבה.

בספר יש ציטוט של תאולוג דני בשם סרן קירקגור : "להעז פרושו לאבד את האחיזה לרגע. לא להעז פרושו לאבד את עצמך". כשאנחנו מעיזים, כשאנחנו מתמודדים, יש סיכוי גבוה יותר שניכשל, וודאי שיש מחיר לכישלון - אך המחיר של חוסר העזה וחוסר כישלון גבוה פי כמה....

על אף שאני קרויה במשפחתי המתלבטת הניצחית, הספר מעורר שאלות בנוגע לסיבה האמיתית להתלבטות.....

אז אם כבר קוראים ספר שכזה הגיע הזמן להפסיק להתלבט ויאללה לעבודה, וגם אם זה לא יצא מושלם (אומרים עליי שהאויב של ה 9 הוא ה10) וגם אם יכולתי לבחור שילוב בדים עוד יותר יפה, ונייר עוד יותר יפה, צריך להחכים קצת מהקריאה לא???

אז הושבתי את עצמי לתפור.....

והרי התוצאה..... ודוקא אהבתי את מה שיצא..... ואת שילוב הצבעים.... ואת בחירת הנייר..... ואת בחירת המדבקה.....

וזו לי הפעם הראשונה שאני תופרת נייר.... וזה יוצא דוקא נחמד על הבד השמנמן....

ומכיוון שאני מאד מאד אוהבת לצלם, ואני גם מתלבטת איך לא, אילו תמונות להראות....אני מראה את עטיפת המחברת מכמה זוויות אפשריות..... כך אוכל פחות להתלבט אילו צילומים לבחור....

מבט לבתוכו של העטיפה....

מבט מקדימה.....

תקריב של תפירת הנייר אל הבד ולחדי העין שביניכם אפילו של הצל שעושים חיתוכי הנייר על נייר המשבצות.....

מקווה שזה היה הסיפתח להמשך עשיה פוריה ומוצלחת והצלחה בגמילה משיטוטים אינסופיים....

ריח השוקולד ניחוח הנפטלין

יש רק אפשרות אחת מרגשת יותר מאשר למצוא ברחוב פריט כלשהו שמישהו זר ובלתי מוכר החליט שאין בו צורך עוד והיא למצוא במגרש הפרטי שלך ומשפחתך פריט שכזה ואז ערכו עולה שבעתיים בשל הניחוח הנוסטלגי שלו...

כך היה עם ארון המטבח הישן של הדודה רוח'ל (שיכול בקלות לחגוג יומהולדת 75 , תלוי אם הוא היה רהיט חדש אצלה או ישן ואז גילו מגיע אף יותר גבוה....לדעתי הוא משהו משנות ה- 30 )

שנים הוא שימש כארון מטבח ובו ישבו להם בנחת שוקולדים וסוכריות בתוך קופסאות פח מריחים בריח נפטלין.... יש לציין שהשוקולדים הריחניים הללו הכניסו בשל כך מושג חדש ללקסיקון העברי של משפחתינו שזר לא יבין זאת שאומר......"בטעם היה ריח" והמבין יבין....

ברבות השנים אף אחד לא חפץ בארון הישן יותר ( כנראה שלא ראו את הפוטנציאל הגלום בו) והוא הגיע אלי. אני חייבת להתוודות שבגלגולו הראשון של הארון אצלי, עוד שלא הייתי בעניני צורה וצבע לפני אי אלו שנים, ידע הארון ימים גרועים יותר ומזל שלא צילמנו אותו ב"מלוא הדרו" (כמעט כמו להוציא תמונות של מישהו מבית ספר תיכון עם בלורית מזעזעת וצבעים בשיער -כמו שאומרים יש תקופות שעדיף שלא יהיה להן תיעוד...)

חלפו השנים חזר לי הטעם , הצבע ה כ ח ו ל קולף וגם ציורי השמש והירח שופשפו היטב, לא השארתי שום הוכחה "לטעם המשובח" שהיה לי , הארון נצבע מחדש הפעם בצבע סולידי יותר, ידיות העץ נצבעו בירקרק עם נקודות ורודות . (קשה קצת להבחין בפרטים כי הצילום מרחוק). השוקולדים והסוכריות מדיפי הנפטלין בתוך קופסאות הפח, פינו מקומם לקופסאות פח מעשה ידי ועוד לאי אלו פריטים צוברי אבק (אבל מי סופר) בחדרה של ביתי.

הארון במחסן לאחר הסרת כל הראיות לטוב הטעם שהיה לי לפני מספר שנים....

מבט נוסף על הארון במתכונתו הנוכחית, התצלום צולם בבקר יום ההולדת של ביתי שהפך למסורת משפחתית ובו מחכות המתנות בחדר עם זריחת השמש.... ופתיחת העיניים של ילד/ת היומהולדת. הפריטים על הכסא (אם ניתן להבחין בו בכלל) הם כל מיני מתנות שתפרתי , תיק , מטפחת שיער ומצעים תואמים (אותם לא תפרתי רק מצאתי בבד זהה). ואם לומר את האמת טוב שיש את תרוץ היומהולדת ל"סדר המופתי" בחדר, אבל בואו נודה באמת לא הכל שם נמצא רק בגלל יום ההולדת....

מתחת למתנות ליד הכסא הנעלם יש גם שלחן לבן אבל כמו בסיפור על האיש הכחול או בעצם אולי הירוק...של יהונתן גפן ("אני, אני מסיפור אחר")...

תכלת לבת ורוד לבן?

כבר למדתי שמתנות מעשה ידיי אני מכינה רק לאנשים שאני אוהבת ורק לכאלו שיודעים להעריך את זה, ולא רק בגלל ההשקעה כי אם פשוט יש אנשים שזה לא מדבר אליהם....

את תיק הפליז הזה תפרתי לחברה לרגל הולדתה של בתה.... כן מי אמר שתכלת הוא צבע של בנים וורוד של בנות, בעיני התכלת לרב מנצח (וזה לא שיש לי משהו נגד ורוד) ולכן בחרתי דוקא בו.

מכיוון שהעוללה נולדה בחורף, בחרתי את הפליז, וגם עשיתי לה אפליקצית פתית שלג...(צורה שמאד אהובה עליי), בנוסף שילבתי גם כיס מג'ינס וידיות, ויש גם בד משובץ שמבצבץ מהכיס שקניתי פעם פעם באיקאה (חבל שהם לא מחזיקים בדים כאלו יותר).

חברתי שמחה מהמתנה ואני עוד יותר שמחתי שקלעתי לטעמה ושימחתי אותה...

העוללה גדלה קצת מאז וכל פעם מחדש נחמד לי לראות את התיק.

כמה זוויות של התיק תלוי לו בחצר....

נזירה שובבה

נתבקשתי להכיו תחפושת של נזירה, אבל מכיוון שהגענו לגיל שלא מספיק רק הרעיון אלא גם המראה , הנזירה ביקשה אישור מיוחד לחשוף רגלים ולהקרא שובבה, דוקא שמחתי על הרעיון משום שהדבר אפשר להשתולל קצת יותר עם הדמיון (במגבלות המראה הנזירי כמובן).

שמתי פעמיי לגולדשטיין ( אני מקווה שאני אומרת את השם נכון) בנחלת בנימין , וכשביקשתי בד של נזירות הראו לי בד שהתברר לי שאף נזירות יפו משתמשות בו למלבושיהן , כמובן שמיד לקחתי אותו (למען האוטנטיות) ותפרתי ממנו שמלה בגזרת איי, עם רוכסן מאחור.... ואם כבר שובבה אז מי צריך שרוולים....

כיסוי הראש הלבן הוא בעצם כמו צינור ארוך, כמו חולצת גולף רק בלי החולצה, דהיינו גולף ארוך למדי מלייקרה שמחובר ל(לא לחולצה) אלא לדונטס ענקית מבד לבן (שהיא בעצם עיגול עם חור שמותאם בהיקף לגולף)

כיסוי הראש השחור עשוי מאותו הבד של השמלה ומחובר בקצת תפירה וסיכות אל הראש.

מגפי הרפת השחורים שנרכשו שנתיים קודם לכן גם כן לפורים לתחפושת אחרת (סנטה קלאוס - גמד) במחיר מצחיק הוסבו למגפי נזירות.

הצלב אף הוא עבודת כפיים של "הצמד חמד" (מי שקרא בלוגים ישנים יותר יודע במי מדובר) שמגיע לעזור בגימורים האחרונים....

האודם האדום מהווה פרט משלים לאורך החצאית ולקריצה שלא מדובר פה בנזירה ממש רצינית.... אלא כאמור שובבה...

והרי התמונות להנאתכם.....

תותית

אחות של האריה בקשה להיות תותית, התחפושת מורכבת משמלת סרפן שנתפרה מפליז (השאריות של התחפושת הולידו את תיק השאריות שכבר כתבתי עליו במלכת החבל ים) .
בתחתית השמלה הוספתי תותים מלבד (הרבה תותים), רקומים ביד (שלא ישעמם לי) , כשהעיגולים השחורים של התותים המקוריים הוסבו לחרוזים ירוקים (גם הם כמובן תפורים ביד).
על הסרפן עצמו עשיתי אפליקצית תות מלבד ומלאתי אותה בקצת חומר מילוי להתפיח אותה מעט.
הכובע של תותית נבנה על כובע קש ישן שעליו תפרתי מלבד ורוד כובע חדש, גם הכובע מכוסה מבפנים ומבחוץ בתותים תפורים ביד מחרוזים ירוקים ולבד.
עם סיום התפירה הרגשתי שהמלאכה לא הושלמה ועל כן הוספתי לתותית תיק ערב עשוי מאותו התות על השמלה.
והרי התוצאה לפניכם...... כמה תמונות .....

פרט של התיק ומבט קרוב אל התותים...

ילדות נשכחת

נכנסתי למחסן של אבא אתמול כדי לחזות בשפצורים האחרונים של יצירת הפאר התורנית (אונית פיראטים) עליה הדרי והוא עובדים כבר יומיים (נו טוב יותר מדויק שניהם יושבים על כסאות גבוהים ליד שלחן העבודה במחסן האחד עובד השני יותר מתבונן).
המחסן כמו תמיד עמוס לעייפה במאות ואלפי פריטים, ופתאם בין כל הפריטים צדה את עיני שקית פלסטיק של הסופר ובתוכה א ו צ ר !
שלפתי אותו מן השקית בהתרגשות רבה, לנגד עיני ראיתי תמונת ילדות תרתי משמע. המשמעות הראשונה שאכן תמונה נפלאה זו של כיפה אדומה היתה תלויה אצלי בחדר בעודי רכה בשנים. המשמעות השניה שברגע שראיתי את התמונה צפה אצלי בראש תמונת ילדות שלי בחדר הכתום אי שם בשנות ה 70, תמונה שכבר הספקתי לשכוח.
התמונה היתה מאובקת מאד וכיפה אדומה קצת שבורה וגם המסגרת מתפוררת, והיא שכבה שם כבר כמה שנים בכדי שאבא שלי ימצא לו זמן לתקן אותה. לקחתי אותה מיד, ניקיתי את האבק ובעיני היא פשוט נפלאה כפי שהיא עם כל סימני הזמן על פניה.
התמונה אמנם היתה אצלי בחדר אבל היא בעצם ניתנה לאימי ב 1947 (יש אישור לכך מאחורי התמונה ) על ידי האח של הסבתא שלה כנראה ליום הולדת שנתיים...
איזה כיף למצוא אוצרות נפלאים שכאלו, כן ירבו....

מלכת החבל ים

רובנו מתחלקים לשני סוגים אלו הזורקים כל דבר מיותר ואלו האוגרים, (מכל הבא ליד, ניירות יפים, ניירות עטיפה, סרטים, שאריות בד וגם סתם בדים יפים , שאריות לבד ולא רק שאריות, מפיות ....שלא לדבר על רהיטים שאפשר למצוא ברחובות, והרשימה הזו יכולה להימשך עוד ועוד ועוד, נשמע מוכר? אני חושבת שכמעט כל היוצרים לסוגיהם נמנים עם קבוצת האגרנים. אני חייבת להודות שאני לעיתים מקנאה באלו שזורקים ללא שום סנטימנטים, והבתים שלהם נראים תמיד נקיים ומסודרים (איפה כל הדברים שהם שומרים? מה הם לא?). ואילו אני הנמנית עם האגרנים כמובן, אינני יכולה להיפתר מההרגל הזה לשמור, מהמחשבה אולי אולי אעשה בזה שימוש.

וכך אני יכולה להיות מוכתרת כמלכת החבל ים (חבל לזרוק) ואני חייבת להודות שלרב החבלים הללו יכולים לשכב הרבה מאד זמן עד שימצא להם שימוש.

אבל מכיוון שזה לא מה שישכנע אותנו להפסיק לשמור, לאגור, לא לזרוק.....החלטתי להראות על דרך החיוב - שמרתי וכמעט מיד תפרתי. (יצא לי ממש סיסמא עם חרוז)

אחרי תפירה של אחת מתחפושות פורים נשארו לי חתיכות פליז בשני גוונים של ורוד. החתיכות היו קטנות יחסית וידעתי שאם אכניס אותן לשקית יעבור הרבה זמן אם בכלל עד שאגע בהן, ולכן החלטתי לעשות מעשה (שאני עושה לעיתים נדירות) ומיד להשתמש בחבל ים הללו מהפליז.

התוצאה תיק טלאים קטן עם פפיונים בצדדים....

אריה....המלך

כך נראה המלך במנוחה כאשר הוא אינו בתפקיד.....

וכך הוא נראה ממש לפני התקפה.... טוב נו אמנם הידיים כמעט כמו של אריה לוחם, הלשון מסגירה שבעצם מדובר בחתלתול בן 3 המתחבא בתוך תחפושת של אריה.

כאמור תחפושת האריה היא אחת החביבות עלי ביותר, מיד כשהתבקשתי לתפור אריה ראיתי בדמיוני את רעמת השיער המפוארת על ראש האריה. החומרים מהם עשויה התחפושת: בד פליז, בד דמוי פרווה, צמר עבה בגוונים שונים, סרט בד ואורך רוח (את האחרון קצת קשה להשיג בחנויות). התחפושת עשויה מפליז כבסיס. היא מורכבת משני חלקים: מכנסים עם גומי וחולצה עם קפוצ'ון כאשר חלקה הקדמי של החולצה ארוך יותר מהאחורי ומעט מעוגל.
הדבר הראשון המנחה אותי בהכנת התחפושות הוא בראש ובראשונה נוחות, ואכן מלבד הכובע זה כמעט כמו ללכת עם בגדים רגילים.

על צידם האחורי של המכנסים תפרתי עקבות מלבד חום. התפירה אמנם נעשתה במכונת תפירה, אבל עדיין כאשר מדובר בכמה עקבות זה לוקח די הרבה זמן...

מבט על המכנסים עם כל העקבות עליהם. הוספתי חגורה מבד דמוי פרוה שתואם לאליפסה שיש לאריה בבטן ולשרוולים.

אין ספק כי גולת הכותרת של התחפושת הינה הרעמה המפוארת....אל הכובע (שמחובר לחולצה), חיברתי אזניים ואחר כך תפרתי את הרעמה שמורכבת מ 3 סוגים של צמר די עבה בגוונים שונים.

הכנת הרעמה היתה בצורה הבאה: תכננתי איזה אורך אני רוצה את הרעמה, הכפלתי את האורך וגזרתי בהתאם. בכל פעם לקחתי קבוצה של מספר שערות בודדות בגוונים שונים ותפרתי אותן לכובע בדיוק באמצע השערה, כך שקיבלתי נפילה של השערה לשני הכוונים, תפרתי ותפרתי ותפרתי ותפרתי ואחרי הרבה מאד זמן קיבלתי את הרעמה.
בקצה הקפוצ'ון עשיתי תעלה והכנסתי בה סרט חום לכיווץ הקפוצ'ון שלא יפול מהראש.


כאן ניתן לראות בברור את הסרט המכווץ של הקפוצ'ון. על החלק הקדמי של החולצה תפרתי אליפסה מחומר דמוי פרוה (תואם לשרוולים ולחלק מהאוזנים).

וכך נראה אריה מאחורנית, העקבות היו מאחור, לחולצה חיברתי זנב שבסופו היו שערות ב 3 גוונים כמו הרעמה.

כאן ניתן לראות את החלק הקדמי של החולצה שהוא ארוך יותר מהאחורי... ואת הזנב כמובן

עם תחפושת חמימה שכזו נותר רק להתפלל שהטמפרטורות ירדו ויהיה קר..... להתראות בתחפושת אחרת....

תופרת חלומות

כבכל שנה בתקופה הזו של החורף בערך מתחילים לחשוב בבית על ה.... חג בהא הידיעה והכוונה לפורים כמובן.

כן, אני מודעת לכך שהרב מרימים גבה, מה כל כך הרבה זמן מראש? כמה זמן כבר לוקח לקנות תחפושת באחת מחנויות הצעצועים?
אני חייבת להודות שגם אני בתחילת דרכי כאמא נאלצתי להפעיל שכנועים על ביתנו הבכורה (בעלת הדעות המוצקות כבר מקטנות) ולהסביר לה שיותר שווה לעשות תחפושת מאשר לקנות ויותר שווה להיות מיוחד ולא כמו כולם...

בהתחלה המשימה היתה קשה (קשה קשה לזעטוטה לעמוד בפני הבדים הסינטטים והמנצנצים בטוענה שאמא תעשה לך יותר יפה...) אבל עמדנו בזה בכבוד ועד היום מעולם לא קנינו תחפושת ,בקושי אביזרים...

ובכל שנה זה מתחיל מחדש, מא למה כדאי לי להתחפש השנה???
בהתחלה עוד לא ידעתי לתפור אז התהליך היה ככה.

ילד או ילדה הוגים רעיון, אמא מציירת סקיצה על דף (יכולת הציור שלי די מוגבלת), אמא חושבת על החומרים, הולכת לשוטט ולקנות בדים, שולחת לסבתא לתפירה בסיסית (נקיה נקרא לה) ולבסוף קוראת לצמד חמד הדודים ואז מתחילה החגיגה האמיתית.... הפינישים האחרונים, אז מיצרים את כל האביזרים הנלווים האקססוריז.

לימים למדתי לתפור ועל כן יכולתי להתחיל את התהליך מהתחלתו ועד סופו, כמובן שכשאתה יודע לתפור אתה יכול להעלות את רף הציפיות מעצמך ומהתחפושת. אבל בכל שנה לא מוותרים על החגיגה האמיתית ועל הצמד שיוסיף אף הוא את הטאץ לתחפושת, וכך יוצא שכמעט אף פעם לא השארנו אותם חסרי עבודה...

מכיוון שעברו חלפו להן אי אלו שנים נאגר בארון כבר מבחר עשיר של תחפושות. כמובן שאף ילד לא לובש תחפושת שנתפרה עבור אחד מאחיו שכן כל אחד והחלומות שלו....

זה אמנם נשמע אידיאלי אבל המציאות טיפה שונה. כמעט בכל שנה כאשר הם לובשים את התחפושת למשך זמן כל כך קצר (הרבה יותר קצר ב ה ר ב ה מהזמן שלקח להכין אותה) מסיבות שונות ומגוונות: כי קר מדי, כי חם מדי, כי לא בא לי שהתחפושת תתלכלך בעגלה של העדלאידע, כי מה סתם אלך איתה ברחוב?

אני נשבעת לעצמי שזהו זה , זו היתה הפעם האחרונה, בשנה הבאה גם אני אקנה תחפושות יום לפני פורים כמו כ ו ל ם .

אבל..... אז כשמגיעים בדיוק לתקופה הזו של החורף, מתחיל לדגדג לי באצבעות ואני מוצאת את עצמי שואלת למה תרצו להתחפש השנה ? וכבר מתחילה לתכנן את החלום הבא.....

תחפושת האריה היא אחת האהובות עלי , בפעם הבאה אתן פרוט על הכנתה עם צילומים נוספים בהמשך....

תופרת עוגיות

מספר ימים ואף שבועות לפני חג המולד מתחילים לחוש את ההתחגגות באוויר.
תמונות מעבר לים מראות כי החנויות לובשות צבעי חג (אדום, ירוק, לבן) ובתי האנשים משנים פניהם.
אם מפליגים על כנפי הדמיון אפשר לשמוע את הפעמונים במזחלת עמוסת המתנות של סנטה קלאוס, הרתומה לאיילי הצפון ודוהרת לה בשלג בחפוש אחר ילדים מאושרים...
לראות את הגרבים התלויות ליד האח (מחכות לבואו של סנטה בכדי שימלא אותן) ואת עץ האשוח המואר והמקושט...

חזרה למציאות... גם אצלינו האוויר מתקרר בהדרגה אבל כדאי שנקטין ציפיות לגבי השלג, ואם ממש אעשה מאמץ במקום פעמוני המזחלת אוכל לשמוע את המואזין של רמלה (מה לא דומה?)

אבל מדוע לקלקל את האווירה, הרי גם אצלינו הבית מתמלא באור (היום נר ראשון של חנוכה) ואת האמת זהו חג מקסים, וגם אצלינו מקבלים מתנות, אמנם הן לא מחכות לנו בתוך גרביים אלא בצורת מצלצלים שנקראת דמי חנוכה...כן כן קצת יותר מעשי כיאה לנו היהודים.
ולכן חשבתי כיצד ניתן לתרגם את האווירה הזו כאן אצלינו בלבנט...

הדבר הראשון שעלה לי בראש היו עוגיות הגינגרברד המסורתיות, שהינן כיבוד חג המולד הכי מפורסם בכל העולם.
מכיוון שאני כל כך אוהבת את הדמויות הללו, טרחתי להעשיר את הידע בנוגע אליהן ואפילו למצוא את הקשר שלהן לכאן לאגן הים התיכון.
הגינגרברד הופיעו לראשונה באירופה המרכזית בימי הביניים, והיו עשויות מסוכר ותבלינים שהובאו מהמזרח התיכון על ידי חיילים שחזרו ממסעות הצלב.
באנגליה הגינגרברד היו רק דרך לשמר את הזנגוויל ורק במאה ה 19 הן החלו להיות מיוחסות לחג המולד (הנה החכמתי..)

מכיוון שאני מאד אוהבת את הדמויות הכנתי לא פעם גינגר ברד מחומרים שונים.
את העוגיות הללו תפרתי כתרומה ליריד שהתקיים בבית הספר שמטרתו היתה הקמת פינת חי עבור הילדים. היריד היה מן הפנינג ססגוני בו כל אחד הביא על פי יכולותיו וכשרונותיו, החל ממכירת בגדים ומשחקים משומשים, מכירת תוצרת חקלאית, מכירת אוכל מוכן, תצוגת מכוניות ישנות, עבודות יד למינהן וכלה במכירה פומבית של עיזה פזיזה.
היריד היה הצלחה גדולה ובסופו נאסף סכום מכובד מאד להקמת פינת החי.
השנה הילדים כבר נהנים משעורי פינת חי ומקבלים חיות מחמד לסופי שבוע וחופשים.

מלבד עוגיות הכנתי ליריד גם מחזיקי מפתחות שונים מלבד, שרשראות חרוזים עם פימו, עגילים, וסיכות ראש (התמונה הראשונה) מדגם של כמה מחזיקי מפתחות מן היריד... שנחטפו כמו לחמניות טריות

חוץ מתפירת מחזיקי מפתחות למיניהם תפרתי גם עוגיות , את הזנגוויל החלפתי בחמאה....בסוף לא נשארה אפילו עוגיה אחת

בברכת חג אורים שמח.....